בשיחות עם הורים ותלמידים במהלך אבחון פסיכודידקטי עולה בדרך כלל נושא הכנת שעורי הבית.
הורים מתמודדים עם תכני הלמידה ושעורי הבית של הילדים לאורך שנות בית ספר. שעורים שהועברו ב"זום" בתקופת הקורונה, העצימו את השאלות בנושא במיוחד, כאשר תהליך הלמידה נעשה בבית, בשעות מסויימות, ולא נתן מענה מספק כאשר החומר לא הובן על ידי הילדים או כאשר הם נזקקו לעזרה במילוי המשימות הלימודיות. חלק מתפקיד ההורה הוא לחנך ללמד ולעזור גם בתהליך הלמידה, אבל יש לנו גם תפקידים אחרים: לתמוך, לאהוב, להקשיב, להתחבר, להבין, לדאוג, לטפל ועוד. השאלה כמה מקום נותן כל הורה לכל תפקיד?
קראתי את דבריה המנוסחים כל כך יפה של עינת נתן בספרה (חיימשלי ילדים סיפור אהבה עמ' 134-137) ומביאה ציטוט. כך היא מסבירה:
….נסו לדמיין עולם של הורות שאין בו שעורי בית. אין מבחנים ושאר משימות לימודיות. עולם שבו אין לנו דריסת רגל בניהול הזמנים או בלקיחת אחריות של הילדים בשדה הלימודי. עולם שבו אנחנו רק מתעניינים מה הם למדו היום בהיסטוריה, מתווכחים על נושא שעלה בשעור אזרחות, שואלים איזו אות חדשה הם למדו לכתוב או צוחקים ממלה באנגלית שמתחרזת לנזלת. בעולם הדמיוני הזה כל האנרגיות של הלחץ והריבים מופנות לעדוד או להתרגשות מהם: משורה שהם כתבו במחברת בכתב יפה, מהפעם שהם זכרו לבד שיש להם שעורים (בניגוד ל"יש לך שעורים? אתה בטוח שאין לך שעורים. שאני אבדוק?"), מיוזמה שלהם או בקשה לעזרה בשאלה שהם מתקשים בה (בניגוד ל"בשבת אנחנו עוברים על חזקות, זה נושא שלא לגמרי הבנת").
תבינו, הם לא יכולים לקחת אחריות כשאנחנו כל הזמן מוכיחים להם שמי שבאמת אחראי על העסק זה אנחנו. ממשיכים להזכיר להם, לשבת איתם, לתקן להם, להגביל את החלקים הכיפיים של סדר היום ולהתנות אותם בסיום המשימה הלימודית, לריב איתם כשהם לא מרוכזים ואנחנו כבר מתים לסיים את שעורי הבית. שיעורי הבית שלהם! ובשביל מה? הרי המטרה האמיתית היא ללמד אותם שזאת משימה שלהם, שצריך להשקיע, לפעמים להתאמץ. אם בסוף מי שמשקיע ולוקח אחריות זה אנחנו, אז מה בעצם לימדנו?
תארו לעצמכם שאתם מלמדים את הילד שלכם לרכוב על אופניים, ובכל פעם שהוא מאבד שיווי משקל אתם תופסים אותו מהר, לא נותנים לרגליים הקטנות שלו לגעת באספלט, ופשוט מיישרים אותו ונותנים עוד דחיפה. אם הוא לא ירגיש את תנועות הגוף שלו, אם הוא לא יבין את מורכבות המשימה – כן, צריך גם להחזיק את הכידון, גם הסתכל קדימה, גם לפדל, גם לשמור על שיווי משקל וגם לשמור על הקצב – איך הוא ילמד? גרוע מכך, תארו לעצמכם שבכל פעם שהוא ייפול – והוא ייפול, ככה זה כשלומדים משימת חיים עצמאית – אתם תלחיצו, תאיימו, תצעקו, תגידו "מה נסגר איתך, לא ככה רוכבים על אופניים!", מה יקרה אז לביטחון שלו, ליחסים בינכם, ליכולת שלו לקחת אחריות?
כדי שילד יצליח לקחת אחריות אנחנו צריכים קודם כל להאמין שהוא יכול.
בכל פעם שאנחנו מוציאים לו את החוברת מהתיק, או מגישים לו עפרון ומצביעים על השאלה הבאה, אנחנו רק מוכיחים את ההפך.
אז בואו ניקח הרבה אויר ונאמין בו.
בהתחלה הוא רק צריך לזכור שיש לו שעורים ואנחנו נתפעל ונגיד "מדהים שאתה זוכר לבד, איזה אחראי אתה". כשהוא יוציא את החוברת בכתה א' ויפתח בעמוד הנכון – נתפעל גם מזה. כשהוא יניח את הקלמר בצד ימין ויוציא עפרון – נתרגש שגם את זה הוא כבר יודע. כשהוא ישב לבד להכין שעורים ויאפשר לנו רק להיות באזור ולעסוק בפעילות אחרת – נספר לו שזאת כבר כמעט עצמאות מלאה ואיזה מדהים ועצמאי הוא. כשהוא יגיד שהוא לא רוצה להכין שעורים עכשיו אלא אחרי החוג, ואז נזכיר לו והוא יתיישב – גם אז נספר לו שזה כל מה שהוא צריך כדי להצליח ונראה לו איזה תלמיד טוב הוא, שלמרות שבא לו עכשיו לעשות משהו אחר הוא עדין מסיים קודם את השעורים.
יש ילדים שלא מכינים שעורים ואין לזה מחיר: המורה לא בודקת / הם מצליחים גם בלי להכין / הם מכינים ברגע האחרון או מוצאים פתרונות אחרים. זה לא עניינכם. ילד צריך להיתפס פעם בלי שעורים, לבוא ולספר לכם בלי לקבל בראש ולהבין לבד שזה לא כיף, או שעדיף להכין. המחיר לא יכול להיות ביחסים בינכם, הוא חייב להיות בשדה האמיתי, בבית הספר. אין ילד שלא רוצה להצליח בלמודים, כמו שאין ילד ששמח להפסיד במשחק, הם פשוט לא מבינים עדין מה נדרש מהם כדי לייצר הצלחה. ואכן מכל ילד נדרש משהו אחר.
אין מתכון ברור לתלמיד טוב. לכל ילד יש נכסים שהוא יכול להשתמש בהם ומקומות בהם יצטרך לייצר מאמץ.
אבל הם ידעו מה נדרש מהם אם אנחנו לוקחים מהם את האפשרות לנהל את זה?
בסוף כולם כותבים וקוראים. השאלה היותר מורכבת היא איך לגדל ילד שיודע ומרגיש שהוא חכם. שגם אם קשה לו הוא לא מתייאש. ילד שמצפה להצלחה, לוקח אחריות, מרוצה מעצמו, מסתמך על עדוד חיצוני אבל יודע גם לעודד את עצמו. הורידו לחץ מהשערים, אל תסדרו בשבילם ילקוט אלא סדרו אותו איתם, ומצאו את כל התכונות שנדרשות לתלמיד טוב:
סקרנות, התמדה, אחריות, דחיית סיפוקים, חוכמה, יצירתיות, יכולת לבקש עזרה, כושר רכוז.
הפשילו שרוולים והצטיידו בפנס – אתם יוצאים לחפש את התכונות האלה, ואתם תמצאו אותן;
חלקן ברורות וגלויות, חלקן חבויות, חלקן כמעט שלא קיימות.
עכשיו ספרו להם מידי יום ביומו, בנקודות קונקרטיות שבהן הם מיצרים שבריר של תכונה מסויימת, שלזה קוראים אחריות (הוא שמר על אח שלו שלוש שניות), לזה קוראים ילד שלא מתייאש (הוא בנה שוב את דגם בלגו שהתפרק), וזה אומר שהוא חכם וסקרן ושיש לו כושר רכוז (הוא פתר איתכם תשבץ, ידע הגדרה אחת מתוך שלושים אבל לא התייאש ולא הפסיק).
הדבר הראשון הטבעי שאנחנו עושים כשאנחנו מאבדים שליטה מולם הוא לנסות להחזיר לעצמנו שליטה. אנחנו מפתים בפרסים או מאיימים בעונשים או מנדנדים או כועסים – אבל זה הדבר האחרון שאנחנו אמורים לעשות מול משימה שאנחנו רוצים שתהיה בבעלותם. אולי כשהם צעירים זה יעבוד, אבל כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות זה כבר יגיע ל"לא עושה שעורים, מה תעשי לי"?
זכרו שבגיל ההתבגרות משימת החיים שלהם משתנה. אתם ושביעות רצונכם כבר לא נמצאים בראש הרשימה, עכשיו מה שהחברים אומרים זוכה לווליום יותר גבוה, ראשם מסתחרר מהשדה החברתי, הדימוי העצמי ושאר השאלות הקשות שמציפות אותם בזמנים בלתי צפויים – מי אני, איך אני נראה, כמה אני מקובל, אני כמו כולם, אני מיוחד? על המצע הזה מתלבשת התקופה הכי קשה ותובענית בלמודים, עם מקצועות שלתחושתם לא רלבנטיים לרמת האושר שלהם, מורים שלתחושתם לא מבינים אותם ואת מה שחשוב להם, ומעל לכל – האכזבה שלכם, מערכת הלחצים והביקורת מהבית; כן עוזר, לא עוזר ושאר תלונות.
"אגואיסטים", אנחנו קוראים להם, ואנחנו קצת צודקים. זה מה שהם אמורים להיות כדי לפצח מי הם בפורמט החדש. דווקא בגיל הזה אנחנו חייבים להבין שלא נוכל להכריח אחד שלא רוצה ללמוד. שאם נכאיב לו, אנחנו מסכנים את רשת הביטחון היחידה שיש בגיל ההתבגרות והיא היחסים הטובים איתו. בשלב זה אנחנו כבר באמת אמורים להפנים שכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להציע את עזרתנו, שעורים פרטיים אם ירצה, אפילו תזכורות למבחנים – אבל המשימה הזו היא שלו.
אם הוא ישמע על התכונות שיש בו במקום על אלה שאינן – גם אם הן לא קשורות ללמודים אלא לתפקודו בצופים – הוא אמור להצליח לפצח גם את משימת הלמודים בלי לשלם מחירים כבדים.
הכלי היחיד שיש לנו כדי להאיר להם את הדרך הוא הפשוט מכולם: עידוד
הילדים שצויידו בידיעה שהם חכמים גם אם לא הצטיינו אלה שסיימו להכין את שעורי הבית המייאשים ולא עזבו באמצע – אלה הילדים שיצפו להצלחה ולא יתרסקו מכישלון.
אשתף אתכם כי בתקופה מאד מיוחדת שלנו חיינו בשליחות בארה"ב, שם הפכתי בלית ברירה למורה של בנותי, שהיו צריכות עזרה אינטנסיבית בלמידה בשפה האנגלית בחודשים הראשונים, וגם ברכישת הקריאה בעברית כשחזרנו לארץ. שמחתי להשתחרר מתפקיד המורה, שהיה נחוץ מאד בתקופות מסויימות. רוצה לומר שיש לבחון כל מקרה לגופו: קשיים, נסיבות, שתוף פעולה, השכלת הורים וכד' ולדעת לאזן בתבונה בין התפקידים הרבים שיש לנו כהורים…
קרא/י עוד:
