ביטחון עצמי – מה זה בעצם? במי זה תלוי? איך מגדלים ילדים שיהיה להם כזה, והרבה ממנו? שלא יעופו על עצמם, שיהיו מחוברים למציאות – אף אחד לא אוהב להיות בחברת אנשים מאוהבים בעצמם – אבל שידעו שהם שווים, ידעו במה הם טובים, יאמינו ביכולות שלהם. שיאהבו את עצמם, יקרינו אהבה לעולם, שיבואו בטוב כי טוב להם.
תוצאות אבחון פסיכודידקטי שעושים רבים מהתלמידים מראים בבדיקה של החלקים הרגשיים על צורך בחיזוק בטחון עצמי. איך עושים את זה?
… ביטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה מורכבים מתפיסה עצמית חיובית. מיכולת לצפות להצלחות, מקבלה עצמית, מאופטימיות. אנחנו קוראים לזה הרבה פעמים "עמוד שדרה" – אותה יכולת פנימית לדעת מי אנחנו, לחשוב טוב על עצמנו, להישען על הכוחות שלנו, לדעת שהם שם. דימוי עצמי ניזון מהמחשבות שלנו על עצמנו ממש כפי שהוא ניזון מפידבקים חיצוניים, הצלחות, מחמאות, לייקים, חברים, חוויות חיוביות. מובן שילדים או אנשים שהדרך שלהם מפגישה אותה בעיקר עם הצלחות, יהיו כאלה שהיכולת שלהם לחשוב טוב על עצמם גבוהה יותר. אבל כמה כאלה אנחנו מכירים?
אנחנו מופקדים על הספור של הילדים שלנו. אנחנו המספר הגדול, הקריין של עלילת החיים שלהם, שדרך פרשנותו ותגובותיו למקומות הקשים שלהם הם ילמדו את "האמת, שאותה יספרו לעצמם. המספר יכול להגיד: "אתה ילד מאד אמיץ, לפעמים גם האנשים הכי אמיצים מתביישים או מרגישים מופחדים ולא בטוחים. אני מבין אותך בכל פעם שאתה מתבייש, זה באמת לא פשוט, אני בטוח שאומץ הלב שלך יעזור לך לאט לאט להתגבר במקומות שיהיה לך חשוב, ובשאר המקומות, הביישנות שלך נפלאה ממש".
והמספר יכול להגיד: "הנה אתה שוב מתבייש, תקשיב לי טוב: ילדים ביישנים הם ילדים שאין להם חברים! הם מפסידים המון דברים טובים! ילדים ביישנים הם ילדים שהקוסם ביום ההולדת לא מחלק להם הפתעה! אתה רוצה להיות הילד הזה? קדימה אתה מתגבר על זה, כי ככב זה לא יכול להימשך".
מה שמבדיל בין שני המספרים הוא זווית הראיה, ומיד אחריה הפרשנות. שניהם רואים אותו מופע, אבל המספר האופטימי מייצר לחולשה ניירטיב אחר. הוא לא מטשטש אותה אבל הוא מדבר עליה ממקום של קבלה, ממקום של תהליך התפתחותי, שצופה הצלחה והתגברות על המכשולים. כדי לייצר דימוי עצמי גבוה, אנחנו חייבים להיות עבורם מספר אופטימי.
ואתם יודעים מה, זה מתחיל בקבלת עצמנו כלא מושלמים. ברגע שנוכל לקבל את כל הקלקולים שלנו, החיצוניים והפנימיים, נוכל לדבר אותם עם עצמנו ועם הקרובים לנו: "אני יודעת שיש לי אף עקום, למדתי לקבל אותו עם השנים", "אני יודעת שאני לא מאורגנת, נורא מנסה להשתפר", "אני מקבלת את סימני המתיחה שלי לא כי הם יפים, אלא כי הם מספרים את ספור האמהות שלי", "אני ממש מתרגז מהר מדי, מנסה להתנצל אחר כך, מנסה לקבל את זה בעצמי", "הייתי רוצה להיות רזה יותר, לעשות יותר ספורט, לקרוא יותר, אבל זה לא תמיד מצליח לי. אני שמח בכל פעם שאני קצת יותר עומד בציפיות שלי מעצמי, מנסה לבקר את עצמי פחות ולהינות ממי שאני".
אם ניהיה האנשים האלה תשכון בנו חמלה, וכששוכנת חמלה אפשר לגדל ילדים בחמלה, להתבונן בהם בחמלה, להיות איתם במה שלא הצליח או הכעיס, בהתנהגות המסויימת, בטעות שעשו, בתלתלים שלהם שהם לא אוהבים או בכל קושי שהם חווים – ולספר ספור אחר. לא ספור של "הכי", אלא ספור של "מי אני".
אם אנחנו רצים "ילד זורם", והזרימה לא באה לו בקלות, אנחנו חייבים לזהות את המקומות שבהם הוא בכל זאת זורם, ולהתרגש מהם כאילו הוא זה עתה מחא כפיים בפעם הראשונה. וכשהוא לא זורם, דווקא שם אנחנו צריכים לשתוק, לתת לו להתרסק, ואז לחבק בחמלה וללחוש לו באוזן שהוא כזה ילד זורם, אבל היום היה לו קשה יותר, וראינו כמה זה היה גם לו לא נעים, ושמחר הוא יצליח יותר, אולי.
למדו אותו לזהות אנשים שזקוקים למלה טובה דווקא כשהם לא במיטבם. הסתכלו ביחד על ילד שמתנהג "לא יפה" בגינה, ובמקום לספר את הספור הרגיל על הטוב והרע, ספרו להם שכנראה כואב לו או קשה לו, ושאולי הוא צריך חיבוק או מלה טובה. כי ילדים שידעו שהעולם לא נחלק לנכון לא נכון, שחור ולבן, צודק וטועה, ידעו חמלה. ספרו להם שהדבר שהכי ישמח אותם הוא להיות טובים עם אחרים, לדעת להקשיב, לתת מחמאה, להגיד מלה טובה דווקא כשקשה – ואז תוכלו להיות רגועים. כי אנשים כאלה, ילדים כאלה, אף פעם לא באמת יהיו לבד שם בחוץ. וכשהם יביטו במראה הם יביטו בעצמם בחמלה, ידעו לחשוב על עצמם טוב גם כשלא טוב להם, ידעו לראות טוב באחרים ולייצר טוב מסביבם.
הכתירו כל ניצוץ טוב שיש בהם כתכונה – וזה הם, זה שלהם, זה מרגש וזה נותן כוח.
כל "טעות" שהם עושים, דברו עליה כמעשה שנעשה; אל תחנכו, אל תתנו הרצאות, הקשיבו, שאלו שאלות. המטרה היא ללמד אותם לזהות את הטוב בכל דבר, זכרו את זה, בעיקר משום שאת המקולקל או הרע קל יותר לזהות.
החלק הקשה והמורכב בחיים הוא לזהות את מה שעובד בתוך הרחש שעושה לנו בראש כל מה שלא עובד.
חיימשלי, ילדים ספור אהבה, עינת נתן (עמ' 126-130), כנרת, זמורה – ביתן, מוציאים לאור.
קרא/י עוד:
