ישנם מקרים המגיעים אלי לצורך אבחון פסיכודידקטי, והם מתמודדים עם אבל ושכול של אדם קרוב. הבאתי עבורם מידע היכול לסייע בהסבר המקרה לילדים בגיל הרך והגן וגם לילדים בבית ספר יסודי. מדובר בדרך ייחודית, יצירתית ומוחשית להסבר מהו מוות.
נכחתי בהרצאה מרגשת שהעבירה אלמנתו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, מאיה אוחנה מורנו, עם הזמרת רוחמה בן יוסף, על ספור חייה ודרך התמודדותה עם נפילת בעלה ואבי ילדיה.
במהלך המופע היא הציגה דרך, בה הסבירה לילדיה על מות אביהם בצורה מוחשית, ועד כמה שאפשר מובנת ומותאמת לתפיסה אצל ילדים קטנים. הורים, מורים ואנשי טפול יכולים להיתרם בלמידת דרך להסבר ארוע קשה כזה:
אנסה לשחזר את אשר שמעתי:
בכל אחת מהידיים הוחזקה בובה;
ביד אחת בובה גדולה
וביד השניה בובה יותר קטנה.
הבובה הגדולה סימלה בהצגה את הדמות שנהרגה, במקרה זה האב.
הבובה הקטנה סימלה את הנשמה.
היד עם הבובה הקטנה הונפה למעלה.
היד עם הבובה הגדולה היתה בגובה גוף האדם הדובר.
הספור מספר על בובה קטנה (הנשמה), שהסתובבה לה בשמים… כאשר הגיעה זמן הולדת הבובה הגדולה,
נכנסה הנשמה, שהיא הבובה הקטנה, לתוך הבובה הגדולה.
תוך כדי הסבר הוכנסה הבובה הקטנה באופן מוחשי בתוך בגדיה של הבובה הגדולה, כך שהיא לא ניראתה, אך הורגשה בניפוח בגדיה של הבובה הגדולה.
יחד הן עברו חוויות גדילה, התפתחות ומשברים, אותם ניתן לתאר ולספר בדרך מתאימה לכל מקרה ובשפה מותאמת לגיל הילד. למשל, אפשר לספר על ארוע מוכר לילד שחווה עם הדמות שנפטרה או נהרגה, אפשר לספר ספורי ילדות של הדמות המוכרת, שחלקם מוכרים לילד/ה וחלקם לא.
הספור הסתיים בהמחשת הארוע שגרם למותה של הדמות.
ארוע המות עצמו הומחש ביציאת הבובה הקטנה (הנשמה) מתוך הבובה הגדולה (האדם), וחזרתה למעלה לשמים.
בעקבות מצב זה הבובה הגדולה נשארת ללא רוח חיים ומובאת לקבורה. כאן ניתן להדגים באמצעים מוחשיים את הארוע.
במהלך ההסבר לא ניתן פרוש מה מסמלת כל בובה, מה שנשאר להבנה אישית של כל אחד בעזרת הדמיון והמציאות.
עצוב, ממחיש ומרגש…
