איך להתווכח נכון במשפחה
הורים מגיעים אלי לאבחון פסיכודידקטי עם ילדיהם על מנת לבדוק מה הסיבה לתפקודם הלימודי נמוך; הילדים אינם מכינים את המטלות הלימודיות כמו שעורי בית או עבודות, אינם מתכוננים כמו שצריך למבחנים, לעיתים גם מפריעים בשעורים. הסיבות לכך יכולות להיות לא רק קשיים של קשב ורכוז או לקויות למידה, אלא דרך חינוכית שונה של ההורים. דהיינו, כל אחד מהורי הילד מחזיק בדעה שונה, ופועל לפיה בקשר עם ילדיו.
בואו ננסה להיכנס לדמותו של הילד. מה הוא חושב? מה הוא מרגיש כאשר מופנים אליו מסרים סותרים, לעיתים מבלבלים מהדמויות הכי משמעותיות לו – הוריו?
בלבול, תסכול, בלגן, אי וודאות, כעס, כאב, צער, פחד, מבוכה, לא יודע מה לעשות ועוד.
במצב כזה הילד/ה לא יודע מה לעשות למי להקשיב ופועל לפי שיקול דעתו, או בוחר את הדרך הנוחה לו ביותר לאותו זמן. לרב התנהלותו מאופיינת באי השקעה, אי עשיה אי מילוי מטלות בלמודים ובבית, מה שגורר הזנחה וצבירת פערים.
למה הדבר דומה? כאשר צוות ההנהלה בכל ארגון או מפעל לא הגיע לידי גיבוש מדינויות ודרכי פעולה, כאשר יש מאבקי כוח המלווים במריבות, ויכוחים וכעסים, יכולים העובדים הכפיפים לנצל מצב זה ולפעול על פי שיקול דעתם, לעשות מה שהם רוצים, באין קו מנחה אחיד, וכאשר אין פיקוח על יישום ההחלטות.
באופן מקביל, פגשתי בעבודתי עם מתבגרים, הורים ומשפחות, ילדים, שמימצאי האבחון הפסיכודידקטי שעברו, לא איתרו סיבות לתפקודם הירוד בלמודים, או שהמימצאים שנמצאו לא עלו בקנה אחד עם חומרת מצבו של התלמיד הלא מתפקד. אבל, היו מסרים סותרים בין ההורים (למשל, אחד מוותר, והשני דורש) או ויכוחים רבים בינהם, שלעיתים קרובות עלו גם בשיחה המקדימה עם ההורים כחלק מתהליך אבחון פסיכודידקטי.
דרך חינוכית שונה של ההורים אינה בריאה ומזיקה לילד או למתבגר, ופעמים רבות ובאופן לא מודע, הוא מעדיף להיות "הילד הרע", להתנהג ולהתנהל בצורה שלילית, על מנת שהוריו יהיו עסוקים בו ובבעיותיו, ולא במריבות בינהם.
לכן, הורים! מותר לכם לא להסכים זה עם זו מותר שיהיו בינכם חילוקי דעות, זה טבעי והגיוני. אבל, עליכם לסכם ולתאם בינכם את ההחלטות בכל הקשור להתנהלות עם הילדים והמתבגרים. לאחר שהיגעתם להסכמה, עליכם להעביר הציפיות והדרישות שלכם מהם בצורה חד משמעית והחלטית, ולדאוג ולהשגיח שהם יצאו לפועל הלכה למעשה. וכל זה לטובת הילד או המתבגר.
