מיומנות ההקשבה דרושה לנו בכל מצב וחיזוק הקשר עם כל אחד: עם בני משפחה, בני זוג, עמית לעבודה, מנהל ועוד. בתהליך אבחון פסיכוידקטי עולה הצורך בהקשבה להורים, לילד/ה, למורה המלדת אותם, לאנשי הטפול ועוד.
לפעמים אנחנו חושבים שהילדים שלנו קטנים מדי, לא יודעים מספיק, טועים או סתם לא משתמשים בהיגיון. זה קורה בשיחות החולין הכי קטנות, אלה שמתגלגלות בינינו לבינם בשגרת החיים, שיחות שבהן אנחנו לא אמורים להיות דרוכים או מחנכים או דואגים, אלא רק פנויים. שיחות מתנה. דווקא שם הם לומדים עלינו, על עצמם, על החיים כל כך הרבה.
כשילד בא לספר לנו שהוא קיבל מכה ומראה לנו איזה שפשוף או אדמומיות קלה בעור, אנחנו לא אמורים להעביר לו את הכאב; אנחנו לא אמורים ללמד אותו מה הוא צריך לעשות להבא כדי שזה לא יקרה שוב; אנחנו לא אמורים לתת לו פרופורציות. אנחנו בסך הכול אמורים להתרגש מכך שהוא בחר לבוא אלינו ולספר שקיבל מכה (שימו לב, אם נייצר תגובה לא נכונה הוא לא בהכרח יבוא שוב), ולשאול אותו בדאגה רגועה, "איך זה קרה?". ילדים אוהבים לספר איך זה קרה, זה מרגיע אותם. הם משחזרים ומרגישים שאנחנו מלווים אותם ברגע המפתיע והמעליב הזה שבו הם קבלו מכה.
בזמן שהם מספרים איך זה קרה, אני אוהבת לשאול שאלות קטנות: "זה יותר כואב או יותר שורף?", "רגע, רגע, אז המגרה היתה פתוחה ורצת ולא ראית שהיא פתוחה ואז התנגשת בה פשוט? איפה בדיוק. במצח?" הירידה הזאת לפרטים נראית לפעמים חסרת תכלית (בעיקר משום שכבר הבנתי בדיוק מה קרה וזו לא פעם ראשונה שזה קורה, ושילמד כבר לסגור את המגרה הזאת קיבינימט!), אבל היא מאפשרת להם לקחת אוויר, להתנתק לרגע מהסיטואציה שבה הם נמצאים, להסתכל על עצמם ועל מה שקרה מבחוץ, להרגיש שיש אדם בעולם הזה שמבין ורואה אותם, להבין את עצמם, לקבל פרופורציות – ולהרגיש הקלה. ואגב, זה גם השלב שבו אם זה לא באמת כואב להם מאוד הם כבר ימשיכו הלאה, לפעמים בלי לענות לכם, וזה לא אומר שהם לא מכבדים אתכם אלא שעשיתם טוב, שאפשרתם להם להתגבר.
מרגע שהם יודעים לדבר או לתקשר הם יודעים מה יכול לעזור להם, אז דקה לפני שאתם קופצים עם פתרון ("בוא אני אתן לך חיבוק", "בוא ניתן מכה למגרה ונגיד לה פויה", "בוא נאכל שוקולד") שאלו אותם אם יש משהו שיכול לעזור. ואחרי שהם התגברו וחזרו לשחק, לחשו להם באוזן כמה הם גיבורים – איך הם ידעו לבוא לספר לכם בדיוק מה קרה, איך הם ידעו בדיוק מה הם צריכים, איך הם התגברו על הכאב / ההפתעה / העלבון.
מכות לא מקבלים רק ממגירות. מכות מקבלים גם מחברים, ממורים, מאחים וגם סתם מהחיים. אין שום הבדל בין המכה מהמגרה למכה שהוא יקבל כשיוציא ציון נמוך במבחן, לזו שהיא תחטוף כשתנסה לקבוע עם חברות ואף אחת לא תענה, למצוקה של בן ה – 16 שיספר לכם עם דמעות בעיניים שאין לו כוח לעוד שנה בבית הספר.
אתם לא צריכים להיות הכוח שלו, להזכיר לו איזה חופש ארוך היה לו וכמה בית ספר זה דבר חשוב, וגם לא להאיר לו על כל מה שיש לו ועל דברים שהוא אמור לשמוח או להודות עליהם. אתם גם לא צריכים לתת לו טיפים איך לשפר לעצמו את מצב הרוח, או לשוחח איתו על זה שאין לו כוח לבית הספר כי הוא נכשל ופישל בשנה שעברה, אז אולי אם יעשה משהו אחרת השנה נהיה לו יותר כוח. כל מה שאתם צריכים זה לשאול את השאלות הנכונות כדי שהוא יעשה טיול קטן אל תוך עצמו וינסה להבין כמה חזקה ההרגשה הזו; מה זה יותר, מלחיץ או מבאס; האם יש בזה גם צדדים טובים?
רק לעצור לרגע ולהגיד שזה ממש קשה, שאתם מבינים, לשאול אם יש משהו שהוא יכול לעשות אחרת, אם יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי לעזור לו.
רק תבינו אותו,
תקשיבו לו,
ותזכרו שחינוך להקשבה שווה הרבה יותר מכל פתרון או עצה שתיתנו,
כי זה מה שמייצר חוסן.
זה מה שיהפוך אותו לחבר טוב יותר, לבן זוג טוב יותר, לאדם טוב יותר.
מתוך: חיימשלי, ילדים ספור אהבה, עינת נתן, כנרת, זמורה (עמ' 38-40), ביתן, מוציאים לאור
קרא/י עוד:
