תקציר:
כמה פעמים רצינו להשיג מטרה או לטפל בבעיה, ולא הצלחנו להביא לקידומה? במקום זאת, ניקלענו לויכוחים ועימותים, שיצרו כעסים ותיסכולים. במאמר זה יסקרו היבטים ביולוגיים המשפיעים על דו – השיח שלנו.
ינתן כלי לניהול דו – שיח נכון ומבוקר במצבי כעס, ויכוח ואי הסכמה הנקרא דו – השיח המתכוונן. נציג פרופיל של דמות הסמכות המועדפת, על פי המחקרים, המצליחה להשפיע על דו – השיח להשגת המטרה, לחנך ולהשאיר רושם חיובי לאורך זמן.
ינתן כלי לניהול דו – שיח נכון ומבוקר במצבי כעס, ויכוח ואי הסכמה הנקרא דו – השיח המתכוונן. נציג פרופיל של דמות הסמכות המועדפת, על פי המחקרים, המצליחה להשפיע על דו – השיח להשגת המטרה, לחנך ולהשאיר רושם חיובי לאורך זמן.
על מנת להבין מה קורה לבני אנוש בדו – שיח, עלינו להבין את המערכת הביולוגית, העומדת בבסיס ההתנהגויות האנושיות.
מחקר של מוח האדם גילה כי הוא התפתח בשלוש שכבות:
- השיכבה הראשונה – גזע המוח, שולטת בתפקודים ביולוגיים אוטומטיים כגון: מחזור הדם, הנשימה, השינה והשרירים.
- השיכבה השניה – המערכת הלימבית, נמצאת רק אצל היונקים. בה מצויים הרגשות העזים והפרימיטיביים המקשרים בין תפקודי גזע המוח לקליפת המוח.
- השיכבה השלישית – קליפת המוח הגדולה. היא השולטת בתפקודים ההכרתיים של החשיבה המודעת: התבוננות, תכנון, ארגון, התחשבות בכמה מציאויות, ויסות רגשות וכדומה.
שתי השכבות הראשונות נקראות "המוח הקדום". מקומו קרוב לעורף. עיקר פעולתו בשמירה עצמית והישרדות. הוא פועל להבטחת קיומנו על ידי כך שהוא מזהה סכנה ומתריע עליה מיד.
המוח הקדום יודע מה נעשה מחוץ לו רק באמצעות תחושות ורגשות. כיוון שהוא פרימיטיבי הוא עושה הבחנות גסות, הנוגעות לביטחון ולהישארות בחיים. הוא עסוק כל הזמן בשאלה: "האם אני בטוח? האם עלי לתקוף או לברוח? האם נעלבתי ועכשיו עלי לתקוף? האם הילד מאיים עלי ומיד אגיב"? המוח הקדום פועל מחוץ לזמן; הוא אינו מבחין מתי קורים הדברים. הוא אינו מבחין בין העלבה של אמא כשהייתי קטן, לתגובה מעליבה של תלמיד היום. בשני המקרים הוא עשוי לחוש אותן תחושות, ולהגיב באותה הדרך. ניתן לדמות זאת למעין "תוכנת מחשב" המצויה במערכת הלימבית, ואשר מופעלת אוטומטית כאשר המוח הקדום מאותת "סכנה"!
השיכבה שלישית נקראת "המוח החדש". היא נמצאת בקידמת הראש באונה המצחית. היא מאפיינת רק את בני האדם אשר ייחודם טמון במודעות העצמית. המוח החדש קולט נתונים מן העולם החיצון, מעבד את המידע ואת הרשמים, מחפש היגיון, מחפש סיבה ותוצאה, מתחשב בו – זמנית במספר אילוצים, מארגן סדר עדיפויות ומבחין בין סוגי אנשים וסוגי איומים. החלק הזה של המוח מסוגל לעכב או להשהות תגובה, לתכנן אותה ולווסת את הרגשות.
שיתוף הפעולה בין המוח החדש למוח הקדום מאפשר מיזוג בין האינסטינקט והרגש לבין ההיגיון והשכל.
למשל, כאשר שיעור מתנהל בנחת על ידי המורה, ופתאום משמיע אחד התלמידים הערה" אוף, משעמם". המוח הקדום שלך, השומר תמיד על ביטחונך, מאיץ בך מיד לברוח או להשיב מלחמה. לא אכפת לו שמשמיע הביקורת הוא ילד קטן ממך. אכפת לו שתוקפים אותך. אם לא תבלמי את התשובה האוטומטית של המוח הקדום, תשיבי מיד לילד בהערה פוגעת: "אתה יכול לצאת אם זה לא מעניין אותך" או תבחני אותו: "בוא נראה מה שמעת או מה אתה יודע על הנושא" וכדומה. או שתנסי להתחמק מהעימות הזה על ידי התעלמות מההערה, התעלמות תוך מאמץ.
הילד ירגיש מותקף או נעזב, לפי הגישה שנקטת, ויתפרץ שוב במצב דומה.
אלה הן בדיוק הנסיבות שבהן אפשר לגייס את המוח החדש, ולהפיק ממנו תגובה שאיננה מתגרה. אפשר לנסח מחדש את דברי הילד בנעימת קול ניטרלית, אפשר להודות בכך שהוא משתעמם אבל לא להתחיל מיד להתגונן. לדוגמה: "משעמם לך? כי אני חוזרת שוב על החומר" או "אני שומעת שמשעמם לך, ואני מבינה את זה כי אני חוזרת מספר פעמים על אותו דבר".
הילד יופתע מנעימת הקול ההגיונית שלך ומהיכולת לקבל את דבריו. יש להניח שיירגע, וישיב תשובה מתונה.
דמיינו לעצמכם שנוכל להציב סולם מתעגל סמוך לעורפנו, שיעלה במעלה הראש ויגיע עד המצח. כשנהייה מאויימים מסיבה כלשהי (פחד, כעס, עלבון, קנאה) נאמר ל"מוח הקדום" לחכות. נטפס בסולם לקידמת הראש. ניעצר ונגיב משם תגובה מודעת ומתכוונת. בניגוד לפעולה תגובתית לא מתוכננת הבאה מהמוח הקדום.
דו – השיח המתכוונן הוא מצב של תקשורת, שבה תהיה העברה הדדית, מילולית ולא מילולית של מידע, של משמעויות ושל רגשות. בשיחה מתכוונת תהיה הקשבה מלאה של האחד לשני תוך נוכחות מוחלטת בעולמו. ההקשבה תהיה תוך התרוקנות של המקשיב מעמדותיו וממה שנמצא בתודעה שלו באותו הרגע כדי להיות בשירותו של האחר, המדבר. להקשבה זו נקרא הכלה. במצב של הכלה נמצא מי שמכיל (או "המיכל") בעמדה של כוונה לתת לזולת להשלים את דבריו, כוונה להתרכז בדבריו של הזולת, גם אם איננו מסכימים להם, רצון להבין את עמדתו ואת רגשותיו, רצון לגלות בדבריו את הנקודות החזקות ולתת להן תוקף. בכך שונה דו – שיח זה מדו – שיח תגובתי או מוויכוחים שכיחים רבים.
דו – השיח המתכוונן מאפשר לנו להכיל את הזולת (ילד, הורה, מבוגר אחר) במצבים שונים כגון: מצבי מצוקה אישית, מצבים בהם מתוארים רגשות, מצבים בהם מתבררות בעיות למיניהן ומצבי קונפליקט. דו שיח זה מאפשר תקשורת אחראית, ברורה, ישירה, פשוטה וקצרה.
דו – השיח המתכוונן כולל חמישה שלבים:
- שיקוף
- סיכום
- אישוש
- אמפתיה
- סיום השיחה
נדמיין לעצמנו שאנחנו בדו – שיח עם הזולת. כל צד בדו – שיח הוא ארץ אחרת. כל נפש היא עולם מלא וגדוש. מדינה מלאה בידע, בהיסטוריה, במחשבות, בדעות וברגשות. בכל ארץ קצב שונה, זיכרונות שונים ותגובות שונות.
נתאר לעצמנו שבין שתי הארצות תלוי גשר. אם ברצוננו לבקר בארצו של בן – שיחי, עלינו לחצות את המרחק שבין שנינו על ידי מעבר על הגשר.
בעת שהייתנו בארצו של התלמיד אנו נטולים מטען מארצנו שלנו. עלינו לדמיין את עצמנו מטיילים במחוזות לא ידועים לי, מתבוננת כתיירים נטולי עמדות, דעות, דחפים, ערכים ודעות קדומות. אנו נוכחים עבור המארח שלנו. בעודנו מטיילים בארצו של בן שיחנו וקשובים אליו, אנו מנסים להקשיב באופן שמכוון אך ורק אליו. הקשבה כזו אינה תמיד קלה. לעיתים נאמרים דברים מקוממים, מרגיזים, שאיננו מסכימים להם, דברים שמעוררים בנו התרגשות או הזדהות. אולם, בזמן שהייתנו ב"ארץ" השניה, לאחר חציית הגשר, אנו יודעים שהקשבה אינה בהכרח הסכמה.
בביקור מעבר לגשר אנחנו לומדים להיות "נוכחים" עבור השני. הביקור מעבר לגשר נותן כוח לשני הצדדים ומגייס את האינטליגנציות שלהם לשירות מערכת היחסים. הביקור מעבר לגשר מזמן שני אנשים לטריטוריה לא מוכרת וליעד לא ידוע. תוצאות הביקור היא ההקשבה, אותה אנו מבטאים באמצעות השיקוף.
שיקוף
השיקוף הוא חזרה על דברי בן השיח (תלמיד, הורה וכדומה) , לא כדי לשנן בעל – פה ולחזור על המלים "כמו תוכי", אלא להאזין בעירנות ולהראות לשני ששמעת כל מלה שנאמרה על ידו.
בהזדמנות זו שומע גם הדובר את דבריו המשוקפים ויש לו הזדמנות להיווכח אם אכן כך היה רוצה שדבריו יישמעו. לעיתים, לאחר שמיעת הדברים באמצעות השיקוף, משנה "השולח" (שהזמין לביקור) את הנוסח או את התוכן.
שלב השיקוף ינוסח כך:
"שמעתי אותך אומר ש…" כאן יבואו הדברים ששמע המקשיב.
רצוי לעשות מאמץ לשקף פרטים מדוייקים ודוגמאות, שנאמרו על ידי הדובר. כדאי לומר משפטים קצרים ולבקש מבן השיח "השולח" לאשר את מידת השיקוף בצורה חיובית. המקשיב ישאל את בן השיח "האם יש עוד משהו בנושא" (בטון מזמין).
רצוי לעשות מאמץ לשקף פרטים מדוייקים ודוגמאות, שנאמרו על ידי הדובר. כדאי לומר משפטים קצרים ולבקש מבן השיח "השולח" לאשר את מידת השיקוף בצורה חיובית. המקשיב ישאל את בן השיח "האם יש עוד משהו בנושא" (בטון מזמין).
משתמשים בביטוי "שמעתי" להתחלת הדיאלוג בשל שתי סיבות:
הוא מדגיש שזה מה שאת שמעת, לא בהכרח מה שהמדבר אמר.
כאשר כוללים שם הגוף "אני" במשפט הפותח, מכירים בקשר בין שני אנשים. לעומת זאת, כאשר אנחנו אומרים דברים כגון: "ובכן, אתה אמרת לי…", או "אמרת ש…" אנו נוטים להסתייג ממה שאמר הדובר, ואין זה רצוי.
סיכום
בשלב הסיכום נסכם את דברי האחר. זה איננו סיכום השיחה, אלא סיום החלק הפעיל הראשון, אותו חלק בו נשטחו כל הטענות ונעשה שיקוף.
בסיכום אנחנו ממחישים לבן שיחנו כי אכן הקשבנו לו לכל דבריו (ולא רק שמענו וחזרנו עליהם) על ידי כך שאנחנו חוזרים על הנקודות העיקריות שנאמרו.
אישוש
אישוש – מתן לגיטימציה, הבנה לנקודת הראיה של הזולת, למניע שעומד מאחורי התנהגותו, ללא מחוייבות להסכים עם זה. האישוש הוא השהייה זמנית של זווית הראיה שלך – עצירת ה"סרט" האישי שלך לפרק זמן, המאפשר לך לראות מהו ה"סרט" המוקרן על המסך של הצד השני – או לחילופין, מה מוקרן בארץ השנייה.
האישוש משדר לצד השני את קבלת המידע, שהוא מעביר לך. שהמידע הגיוני וקביל בעינייך. האישוש מראה שאת/ה יכול/ה לראות את המידע מזווית הראיה של הצד השני ומקבל/ת אותו כסביר – זוהי האמת שלו. אמור/י לעצמך, לכל אחד יש ההיגיון שלו, גם אם אני כרגע לא מסכימ/ה עמו.
למשל: לילד שהעתיק בבחינה נגיד בשלב האישוש שאנו מבינים שרצה מאד להצליח בבחינה כי מדובר במבחן מכריע לקבלה למגמה, הקבצה או בית – ספר או בגלל שלא רצה לאכזב את הוריו (הכל לפי הפרטים הנמסרים לנו במקרה הרלבנטי).
אמפתיה
שלב האמפתיה: בשלב זה מציעים לצד השני מתנה – כיבוד הרגשות שלו. האמפתיה אומרת, למעשה, שמה ש"השולח" מרגיש, מובן לאור מה שהוא חווה.
דמיין לעצמך מה הצד השני עשוי להרגיש עכשיו או עשוי להרגיש בזמן התקרית, שבה הינכם דנים. התחל במשפט פשוט: "כשזה קורה אני מתארת לעצמי שאתה מרגיש תסכול, כאב, כעס, קנאה באחרים…" מלים ריגשיות פשוטות הן טובות ביותר. למשל: "אני מנחשת שאתה מרגיש במצב זה כעס ועלבון".
לעיתים יהיה ברור לך מה הצד השני מרגיש, במקרים אחרים מותר לנחש. לצד השני תהיה הזדמנות להגיב על הניחוש שלך.
סיום השיחה
בו שני הצדדים מודים אחד לשני על ההקשבה, נותנים משוב בעל פה על פי כללי המשוב ומבטיחים לחשוב על הדברים.
בכל מקרה נקבעת שיחה נוספת להשגת מטרות נוספות – אם לצורך הסקת מסקנות וקביעת יעדים אופרטיביים הנובעים מן השיחה הראשונה או כחלק משיגרת שיחות כדי לשמר את הקשר, או "לתיקון" והוספת דברים שלא נאמרו מסיבות שונות כמו: זמן מוגבל, קושי לבטא או להביע דברים, איטיות בהמללת רגשות ומחשבות וכדומה. אם אחד הצדדים חש שיש לו תשובות או מחשבות ביחס לטענות, שנשמעו, והוא לא הצליח להגיב או להתייחס אליהן, נקבעת שיחה נוספת שבה ניתנת ההזדמנות להעלות את הדברים בהיפוך תפקידים.
יתכן שהמודל לעיל יראה לך מלאכותי ולא ישים. אולם, לאחר מספר תירגולים וצבירת נסיון, ניתן יהיה להשתמש בו בצורה גמישה תוך יישום עקרונותיו המרכזיים.
בניהול דו שיח בונה ומקדם כדאי שנזכור מי היא הדמות הסמכותית המשפיעה ומשאירה עלינו רושם חיובי ומקבל.
אריה טבעון (2003), פסיכולוג חינוכי, אסף תשובות לשאלה זו ממשתפי סדנאותיו, מהם עלו מאפיינים חוזרים ונישנים: דמות מיטיבה קרובה שמשקיעה במשתתפים באופן אישי. הדמות מייצגת ידע, מקצוענות חוכמה תובנה וערכים. דמות רגועה ומרגיעה. רב האנשים מייחסים לדמות הזו יכולת לתת פתרונות מעשיים, ומאמינים שהיא מהווה כתובת ומקום להדרכה ולהעצמה. רק בסוף תוארה הדמות כיכולה להטיל מרות, מציבה גבולות, מסוגלת להעניש, ויחד עם זאת מעוררת יראת כבוד.
טבעון פילח ארבע אשכולות המייצגות את הדמות הסמכותית המועדפת מתוך המסקנות שלעיל:
הלב
אשכול הלב המייצג קירבה קשר ותמיכה. שיתוף הפעולה ותחילת בניית הסמכות מתחיל במקום שיש התקשרות והרגשה שיש בשביל מי. הוא האנושי ביותר. הוא מדבר על יצירת קירבה ויכולת אמפתיה. בדרך זו נוצרת קירבה, והדמות מצטיירת בעיני הילד כמשקיעה בו ורוצה את טובתו.
הינשוף
אשכול הינשוף מסמל את מקור הידע, תובנה, אמונה והתמצאות.
הינשוף היא חיה של חוכמה בתרבויות המצרית, ההודית, האינדיאנית והיהודית. הינשוף יכול לתצפת ולראות בחושך כשאחרים אינם מסוגלים. לינשוף יש מעוף תרתי משמע. כלומר, יכולת להסתכל רחוק ולשנות את הפרספקטיבה. הינשוף מקנה כיוון וערכיות לעולם, בונה מוטיבציה ונותן חזון.
הפיל
אשכול הפיל המכוון למטרה, מעשי, נחוש ואסרטיבי. הפיל הוא חיה חזקה ואסרטיבית מייצגת עיסוק בדברים שקשורים לסדר יום ושיגרה. לכל הורה ומחנך חשוב שיהיו התכונות האלו: שיהיה ממוקד מטרה, שיצליח להוציא אותה מהכוח אל הפועל ושישאר כשרגליו נטועות בקרקע. חשוב שיידע לשמור על קביעות ויקפיד על אסרטיביות. זה הבסיס לבניית הסמכות המתייחס לסדר היום ויצירת הרגלים קבועים אצל הילד, להובלתו לכיוון ביצועי וליצירת תרגולות, שבונות ביטחון עצמי ותחושת יכולת.
השור
אשכול השור – מגן ושומר במקרי חרום, מאלץ מגביל ואוכף. שור הוא חיה פרימיטיבית המייצגת את הסמכות הישנה של מרות והיררכיות. השור שייך למנגנון המוחי הישרדותי שיש לנו. זו תגובה מהירה, המערבת חשיבה במונחים קטסטרופליים . לשור אין דיאלוג עם הילד. "אנחנו קובעים וזהו זה", בצורה פיקודית והיררכית. הוא פועל מתוך "דחף הצלה". סוג כזה של חשיבה חשוב בשעות חירום ובעייתי מבחינה אנושית בחיי היום יום.
במודל הסמכות השלמה יש הזמנה לחבר את כל האשכולות. דמות סמכותית על פי המודל הזה צריכה להיות רב מימדית ובעלת גמישות תפקיד גבוהה, כדי שתוכל ליישם את כל החוקים הללו, בהתאם למצב שלפניה.
אם כן, הדיאלוג מאפשר למורה, להורה ולכל דמות סמכות אחרת לבטא היבטים שונים ורב גוניים של מאפייני סמכותו דרך דו – השיח עם הזולת. זו הזדמנות להביא עצמנו ממקום אישי ואנושי, ולהגיב בהתאם לצורך העולה בשיחה.
בביליוגרפיה
- בראשי – אייזן ד. ואח', 2008, דיאלוג מורה ילד – מתווה לשיחות אישיות בין מורים לתלמידים, הוצאת שפ"י.
- טבעון, א', 2003, הסמכות השלמה – שיטה ומודל הומני לבניית סמכות הורית וחינוכית, תל אביב: הורים וילדים
