אל תדחה למחר

האם אנו מצליחים לעמוד בה?

כמה פעמים רצינו להתחיל או לסיים משימות ולא עמדנו בהבטחות?

כמה פעמים פנינו למורה או למנהל וביקשנו הערכה לסיום הפרויקט, שכבר ניתן ממזמן?

מדוע כל כך קשה לנו להשלים משימות בזמן, ומה יכול לעזור להתמודד עם הדחיינות?

אחד הקשיים המאותרים בתהליך אבחון פסיכודידקטי קשור להתארגנות, סדר, ארגון וניהול זמן.

בהמשך מובאת דרך להתמודדות עם הקשיים המעוגנת במחקר.

דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית, בספרו: "לא רציונלי ולא במקרה – הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו" (2008) מסביר ומנתח את התופעה:

במחקר שערך הסטודנטים התחלקו לשלוש קבוצות שונות מבחינת גישת ההתייחסות אליהם בנושא מועד הגשת עבודות בקורס אותו למדו באוניברסיטה:

לקבוצה אחת הוענקה גמישות חלקית – כל סטודנט בקבוצה קבע בעצמו את הזמנים להגשת כל אחת מהעבודות. ברגע שהוא קבע את לוח הזמנים האישית שלו, לא ניתן היה לשנות את הזמנים. העונש על הגשת עבודות באיחור היה קנס של אחוז אחד מהציון על כל יום איחור. ניתן היה להגיש את העבודות לפני המועד שהתחייבו ללא קנסות, אבל לא היה יתרון (לא ניתן בונוס) להגשה מוקדמת מבחינת הציונים.

קבוצה שניה קבלה חופש בחירה מוחלט וגמישות מלאה – הם יכלו להגיש את העבודות עד סוף ההרצאה האחרונה בסמסטר. גם בקבוצה זו, אפשר היה להגיש את העבודות מוקדם יותר, אך זה לא הביא לתוספת בציונים. הסיכון להיענש על איחור במועד ההגשה היה מינימלי.

לקבוצה השלישית ניתן יחס דיקטטורי – הם קבלו שלושה מועדים לשלוש העבודות, שלא ניתנו לשינוי. לא היתה בחירה או גמישות בלוח הזמנים.

הסטודנטים בקבוצה בה מועדי ההגשה שלה הוכתבו מראש (יחס דיקטטורי), קבלו את הציונים הטובים ביותר;

הקבוצה, שקיבלה את המועד של סוף הסמסטר להגשה (חופש בחירה מוחלט) קיבלה את הציונים הכי פחות טובים.

הקבוצה בה הסטודנטים בחרו בעצמם את שלושת מועדי ההגשה (אבל ניקנסו על הגשה באיחור) סיימה באמצע מבחינת הציונים.

ראשית, סטודנטים אכן דוחים את הקץ; שנית, הגבלת החופש (מועדי הגשה במירווחים שווים, שמוכתבים מגבוה) היא הדרך הכי טובה למנוע מראש את הדחיינות. מה שיותר חשוב הוא שהכלי שבאמצעותו התחייבו הסטודנטים מראש (ומרצונם!) למועדי הגשה (אף על פי שלא היה הכלי הכי יעיל) עזר להם להשיג ציונים טובים יותר.

המימצא הזה מראה שהסטודנטים היו מודעים לבעייתיות של הנטיה לדחות הכול למחר, וכאשר ניתן להם כלי להתמודדות, הם פעלו כדי למנוע אותה, וגם הצליחו לשפר את הציונים.

ניתוח מועדי ההגשה שקבעו לעצמם התלמידים הראה שלא כולם היו מודעים לנטייתם לדחות דברים, וגם אלו שהיו מודעים, לא היו מודעים באופן מלא אף שרוב רובם של התלמידים בקבוצה הזו (בה קבלו גמישות חלקית) קבעו מועדי הגשה עם רווחי זמן טובים (וקיבלו ציונים לא פחות טובים מהתלמידים בכיתת הדיקטטורה), חלק מהם בחרו להגיש את העבודות קרוב מאוד ליום האחרון של הסמסטר. הסטודנטים האלו שלא דאגו לרווחי זמן נכונים של מועדי ההגשה שלהם, הורידו את ממוצע הציונים של הקבוצה כולה. כשמירווחי הזמן לא היו הגיוניים – ולא היה מה שייאלץ את הסטודנטים להתחיל להשקיע בעבודות ברצינות כבר בתחילת הסמסטר – העבודות שהוגשו בסופו של דבר היו בדרך כלל חפוזות וכתובות רע (אפילו בלי הקנס הנוסף של אחוז אחד מגובה הציון על כל יום איחור בהגשה).

המעניין הוא, שהתוצאות גם מראות, שלמרות שכמעט כולם סובלים מהבעיה של דחיינות, אלה שמזהים את הבעיה, הינם בעלי מודעות עצמית ומודים בה, נמצאים במצב יותר טוב; הם מסוגלים לנצל כלים שעומדים לרשותם להתחייבות מראש, ולעזור לעצמם להתגבר על הנטייה לדחות למחר.

העמידה בפיתוי והפעלת שליטה עצמית הן מטרות כלל אנושיות, והעובדה שאנחנו נכשלים בזה שוב ושוב היא מקור לחלק גדול מהאומללות שלנו. אנשים עושים כמיטב יכולתם לפעול בדרך טובה – אלה שהתחילו דיאטה מנסים להימנע מהקינוחים המפתים, אלה שהתחייבו להוציא פחות ולחסוך יותר, מנסים לעבור לצד השני של הרחוב ולא לקנות את הג'ינס שקורץ מחלון הראווה. המאבק למשמעת עצמית קיים בכל מקום סביבנו. הוא משתקף בספרים ובעיתונים ובתוכניות הרדיו והטלויזיה, שעולות על גדותיהן מרוב מסרים לעזרה ולשיפור עצמי.

אף על פי כן, ולמרות כל הפטפטת האלקטרונית ותשומת הלב בעיתונות הכתובה, אנחנו מוצאים את עצמנו באותו בוץ שוב ושוב, וכמו הסטודנטים שלי, לא מצליחים לעמוד ביעדים שקבענו לעצמנו לטווח הרחוק. למה? כי ללא התחייבות מראש, אנחנו נופלים שוב ושוב בפח הפיתוי.

מהניסויים שתיארתי פה, המסקנה המתבקשת היא שכאשר "קול חיצוני" וסמכותי נותן את ההוראות, רובנו עוברים לדום. אחרי הכול, הסטודנטים שקבעתי להם את ההגשה – בקול "הורי" וסמכותי – הצליחו יותר מכולם. אלא שפקודות כאלו, גם אם הן יעילות, לא תמיד אפשריות וגם לא תמיד רצויות. מהי פשרה טובה? אולי המסלול הטוב ביותר הוא לתת לאנשים הזדמנות להתחייב מראש לדרך הפעולה המועדפת עליהם. אולי הגישה הזאת פחות אפקטיבית מהגישה הדיקטטורית, אבל היא יכולה לעזור לדחוף אותנו לכיוון הנכון (ומן הסתם היא תהיה עוד יותר אפקטיבית אם אנשים יתרגלו אותה וירכשו ניסיון בקביעת מועדים לעצמם).

יש לנו בעיות של שליטה עצמית, שקשורות לדחיית סיפוקים מיידיים לטובת אלו הרחוקים – בזה אין ספק. אבל אפשר לחשוב על מנגנונים שיכולים לפצות על המגבלה הזו בקלות יחסית. אם אנחנו לא מצליחים לחסוך מהמשכורת החודשית שלנו, נוכל לנצל את אופציית הניכוי האוטומטי על ידי המעסיק. אם אין לנו כוח רצון לעסוק בפעילות גופנית לבדנו, נוכל לתאם מועד להתעמל יחד עם אנשים קרובים לנו. התחייבות מראש והערמת קשיים על ביטול המחוייבות יכולים לעזור לנו להיות האנשים שאנחנו שואפים להיות.

מתוך הספר:

"לא רציונלי ולא במקרה – הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו"

מאת דן אריאלי (2008).